קראתי המון תגובות סוערות בתיבול ביקורת חריפה ברשתות החברתיות על הקליפ של עדי ביטי ולכן ציפיתי להזדעזע עמוקות כשאצפה בו בעצמי.
זה זורק אותה לתקופה בה יצא השיר I’m not your toy של נטע ברזילי שצבר אהדה בעולם לצד ביקורת וחוסר פרגון בארץ. צחקו על הקול שלה, על השיר וירדו עליה באופן כללי.
לכן הופתעתי מאוד כשכבר בצפייה הראשונה בשיר של נטע ברזילי התאהבתי קשות בזמרת המוכשרת ובשיר המגניב. כבר אז הבנתי: זה עניין של טעם, אבל אי אפשר לא להעריך כישרון ומי שלא מעריך כנראה עוד צריך ללמוד דבר או שניים לעניות דעתי.
עם הקליפ של עדי ביטי הייתה לי חוויה דומה אך שונה. לא הזדעזעתי, הסתקרנתי והשתעשעתי מהחיקוי שלה לבריטני ספירס מבחינת הלבוש והסגנון. גם הצילומים של כל הרקדנים שוכבים אחד על השני וליד השני הזכירו לי את הקליפ I’m slave for you של בריטני ספירס. בקיצור מבחינתי אין שום דבר חדש תחת השמש ובטח לא בקליפ של עדי ביטי. כל הפרובוקציות והלבוש החושפני קיימים במוזיקה האמריקאית עוד משנות ה80 וה90 וכולנו היינו רוקדים לצלילי המוזיקה של MTV מגיל 7 בערך.
אז מה זאת הזעקה הזאת סביב הקליפ הזה “חמסה,חמסה, חמסה”? האם זה הסושי שנאכל מגופה של אישה אסייתית כי זה מחפיץ ומדגיש גזע? ומה אם זו דווקא ביקורת על החברה הישראלית שמלאה בסטריאוטיפים, הקטנת נשים בשלל המגזרים ורצון מוגזם להתבלט כשאין לזה בסיס? אולי בגלל זה הרקדניות בקליפ חובשות פאות צבעוניות על מנת להתבלט אך בעצם הן אותו פס ייצור התנהגותי וחברתי.
מבחינת ביצוע מוזיקלי אמנם לא התחברתי אליה כמו לכישרון ולקול של נטע ברזילי ומילות השיר לא מתוחכמות בעיניי וגם נבלעות בתוך הקליפ העמוס, אך אני זוכרת גם כאן שמדובר בטעם אישי ומה שבטוח זה שהיא לא “חושפת את הילדים לזוועות”, לא ראיתי בקליפ שלה שום דבר שלא עשו בעבר כוכבות כגון בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה, פינק ועוד.
למה המוזיקה שאהבנו לשמוע והקליפים שאהבנו לראות בשנות ה90 פתאום הפכו לנוראיים בשנת 2020?
למה אנו נלחמים על זכות בנותינו להגיע עם שורט וגופיה לבית הספר אך לבוש מינימלי בקליפ מוזיקלי זה ביג נו? למה רבים מאיתנו רוצים הפרדה בין דת למדינה אבל מטיפים לצניעות יתרה ושמרנות? הסטריאוטיפים והפרובוקציות בקליפ של עדי ביטי יכולים לשמש אותנו כדי לשאול שאלות טובות יותר על החברה שלנו וממש לא כדי לעשות לינץ’ לזמרת צעירה ולתעשיית המוזיקה שהיא השתקפות שלנו כחברה.
